גלריית הקיבוץ

אוסאמה סעיד | פורש צילו למרחוק

אוסאמה סעיד - פורש צלו למרחוק (וַארִפ אל-טִ'ל)

אוצרים: טל בן צבי, יניב שפירא

4.9.2008 – 10.10.2008

אוסאמה סעיד – גלות כפולה

יציקת ברונזה קטנה הנושאת את השם "פנים כפולות" (1990), מקפלת בחובה את תמצית הווייתו הקיומית והאמנותית של אוסאמה סעיד. זהו דיוקן עצמי שגודלו אינו עולה על גודל אגרוף, החצוי במרכזו בבקע עמוק והמגלם את תמצית זהותו המפוצלת.

אוסאמה סעיד, בן הכפר נחף שבגליל העליון, יצא את הארץ בשנת 1981 לשם לימודי אמנות בגרמניה, שם הוא סיים תואר ראשון ושני בהצטיינות. במהלך שש-עשרה שנות שהותו בנכר עוצב גוף יצירתו בהקשרי שאלת זהותו, העולה משייכותו למקום הולדתו. עבודותיו, הנעות בין התיאור הריאליסטי למימד המטאפורי, מבקשות ללכוד את תחושת הקונפליקט בה הוא שרוי ומצטרפות למסורת של ציור ערבי בישראל, שצמחה לאחר כינונה של מדינת ישראל. בציור משנת 1993 מדמה דמות האדם את "הגירוש מגן עדן" - בעודה מרכינה את ראשה וכמו עומסת על גבה צל שחור וכבד המאיים להשתלט על החלל כולו.

מוטיב הנוף, החוזר ונשנה בציוריו של סעיד, משמש לו מצע עיקרי לשאלות המעסיקות אותו. נופי הגליל הבוקעים ועולים מהם הם בצבעים כהים, האופייניים לרקיע הקודר של אירופה יותר מאשר לשמי התכלת והאור הגליליים; האור הנחשך מתפקד בציוריו כגלות כפולה - הן בניתוק רב השנים מכפר מולדתו והן בהגליה מאדמת אבותיו.
מוטיב הגזע הכרות, המלווה רבים מציוריו, מרמז אף הוא על אדמות אבותיו שהופקעו בידי המדינה. באחד מהם נראה גזע גדום בקנה מידה אנושי, דמות סב לבושה לבן חובקת אותו בכפות ידיה הגדולות והענפים השבורים הפזורים סביב מעידים על סערת רגשות. בציור אחר ניצב גזע העץ בחזית הציור כגוש שחור כהה, שכבות הצבע מעצימות את נוכחותו החומרית וברקע נראה הכפר כחלום רחוק.

תערוכתו הנוכחית של סעיד בגלריה 'הקיבוץ' הינה תערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל, המוצגת מחוץ לאזור מגוריו הקרוב (חיפה והגליל). הציורים הכלולים בה צוירו ברובם בשנים 1988-1993, במהלך שנות שהותו בגלות אירופה. תיאורי הנוף הנוקבים המוצגים בהם מיטיבים לבטא את הקונפליקט המגולם בזהותו האישית, כבן המקום, וכחלק מזו הקולקטיבית של המיעוט הערבי בישראל. ככל שמדובר בציור נוף בישראל, מרחיבות עבודותיו אלה את הקשרי הדיון, כמרכיב בזהות של מקום.

יניב שפירא,
ספטמבר 2008.

אוסאמה סעיד - פורש צילו למרחוק

אוסאמה סעיד (1957), תושב נחף. חזר לארץ בשנת 1998 לאחר שהייה בת 16 שנים בגרמניה, שם סיים תואר ראשון ושני באוניברסיטה לאמנויות בברלין.

במרכז התערוכה סדרה של ציורי נוף. נוף המתעד מעין יער, חורשה, או מטע מרובה גזעים שחורים, חסרי צמרת. כותרת התערוכה - "וַארִפ אל-טִ'ל" כלומר "פורש צילו למרחוק" - מעידה על מה שסומן כנעדר. מה שנמחק מציורי הנוף שלפני האסון. בנוסף, משמעותו של הפועל "וארפ" היא להתפשט. המילה "ט'ל" היא גם צל, גם מחסה וחסות, וגם פועל שפירושו נמשך, התמיד והוסיף לעשות. במובן מסוים, כותרת התערוכה מעידה לא רק על מה שנעדר מציור הנוף, כלומר צמרת העץ המעניקה צל, מחסה וחסות, אלא גם על המוטיבציה האמנותית להתמיד ולהמשיך לסמן את העדרם של כל אלה.

תחושת האסון חוזרת ברבים מציוריו. הגזע השחור, השרוף, חסר הצמרת, הוא עדות לחורבן ומסמן את כל מה שאבד. בחלק מהציורים מקצב הגזעים ואופיים מעיד על היותם מטע זיתים. מטע, מעצם היותו נטוע על ידי האדם, מעיד על נוכחות האדם בטבע, על היותם של גזעים אלה חלק מקהילה כפרית, מושא של עבודה חקלאית המניבה פרי ומגיבה למחזור החיים הכפרי של נטיעה ומסיק, השקיה וגיזום. הגזע הוא עדות לקשר יומיומי שבין העץ לאדם. דימוי הגזע הכרות חוזר בעבודותיו של סעיד משנות השמונים ועד היום. דימוי זה של הנוף הפלסטיני נטען שוב ושוב במשמעויות אמנותיות, תרבותיות ופוליטיות, הנובעות ממציאות מתמשכת של הפקעת אדמות. קשת המשמעויות יוצרת זיקה בין טראומות העבר ובין מציאות ההווה של המיעוט הפלסטיני בישראל. זהו ציור פוסט טראומתי, החוזר שוב ושוב אל זירת הפשע, אל הגזעים הכרותים, אל נוף הכפר הפלסטיני, ולו כדי למצוא היגיון באלימות הנראית על פני השטח.

במספר ציורים ישנה נוכחות סימבולית של דמות אדם. במרכזו של ציור נוף בו נראה יער בעל צמרות עצים בירוק עז, שתי דמויות עירומות: אחת עומדת, אוחזת את ראשה, יוצאת אל עבר גשר שחור, ולצידה יושבת דמות כפופה. ברגע היציאה מגן העדן האבוד, המטאפורי, הדמויות אינן נוגעות זו בזו ואינן מהוות משענת ותמיכה. הן מקיימות אבל אישי, אוטונומי ובודד. דמויות אלה, כגושי צבע שחור, זהות בחומריות ובצבעוניות לגזעי העץ השחורים. לדמויות אין פנים ואין זהות. הן ניצבות כמו רוח, כמו הגזע, עדות לנוכחות אנושית שאיננה עוד.

טל בן צבי, 2008.